פסק-דין בתיק ע"פ 27744-10-11

השופט ר' שפירא [אב"ד] :

הערעור

בפנינו ערעור הנאשם, גורליק דימטרי (להלן: " המערער"), על פסק-דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 7.9.11, שניתן על ידי כב' השופטת רמה לאופר-חסון, בת"פ 2687-09-09 (להלן: " בית משפט קמא").

ההליך בבית משפט קמא

כנגד המערער, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין").

בהתאם לנטען בכתב האישום, ביום 1.9.09 נמצא המשיב מחזיק ברשותו, בתיקו האישי שהיה מונח ברכבו, " בכלי בעל להב המסוגל לדקור או לחתוך, היינו בכלי תקיפה מברזל מעוטר המורכב משלוש חוליות שבסופן להב חד כאשר החוליות מתחברות האחת לשנייה, ובחוליה הראשונה והאחרונה של הכלי שתי טבעות המאפשרות ענידתו על האצבע", זאת עת שהכלי הוחזק מחוץ לתחום ביתו של המערער ומבלי שהיה בידו להוכיח כי החזיק הכלי למטרה כשרה.

בבית משפט קמא הייתה עיקר המחלוקת שבין הצדדים בכל הנוגע להליך החיפוש במסגרתו נתפס אותו חפץ שהיה ברשות המערער ואשר נטען לגבין כי הוא עונה להגדרה של סכין או דוקרן כמשמעם בהוראות סעיף 186 לחוק העונשין. לאחר שמיעת עדויות, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של החזקת סכין. בית המשפט קמא תיאר את מהלך החיפוש שנערך על ידי השוטרים, ברכבו של המערער והגיע לכלל מסקנה כי המדובר בחיפוש חוקי ברכבו של החשוד, זאת מאחר ונמצא כי נסיעת המערער ברכב, עוררה חשד סביר בליבם של השוטרים והצדיקה את עריכת החיפוש. אף מעבר לכך, בית המשפט קמא מצא כי גם אם המדובר בחיפוש שנעשה בניגוד לחוק, הרי שאין מקום בנסיבות העניין לפסול הראיה. בית המשפט קמא, בהתייחסותו לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית כפי שהותוותה בפסיקות בתי המשפט [מהן אזכיר: ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461], הבהיר כי המדובר בכלל פסילתי הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט, זאת בעריכת איזון בין המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיה אל מול התועלת שתצמח מכך. עת שבהפעלת איזונים אלו, מצא בית המשפט, שאין לפסול הראיה, בנסיבותיו של העניין.

משהוכשרה הראיה, קבע בית המשפט קמא - זאת ללא דיון לגופו של עניין - כי החפץ בו החזיק המערער הינו בגדר של סכין, שהחזקה בו  אסורה מכוח סעיף 186 לחוק העונשין. בית המשפט קמא, הפנה לכך כי הנאשם בחר לא להעיד ולא להסביר את הימצאות אותו חפץ ברשותו, בהמשך, בית המשפט קמא התייחס להודעות המשטרתיות שניתנו על ידי המשיב, לפיהן הוא הסביר שלא ידע כי המדובר בסכין שאסור לו להחזיק בה, וכן הסביר כי הוא החזיק בחפץ כי זה "יפה בעיניו". חרף זאת, בית המשפט קמא מצא כי המדובר בטענות ערטילאיות ובלתי מבוססות, זאת בייחוד עת שאמר בהמשך חקירותיו כי הוא ידע שניתן לדקור באמצעות החפץ. לנוכח האמור קבע בית המשפט קמא שהנאשם החזיק בחפץ העונה להגדרת סכין, ושהוחזק על ידי הנאשם שלא למטרה כשרה. 

תמצית טיעוני הצדדים

תמצית טיעוני המערער

המערער עותר לביטול הכרעת הדין שניתנה בעניינו. הודעת הערעור שהוגשה על ידי בא כוח המערער, הינה הודעה מנומקת ומפורטת, שבנסיבות העניין אין מקום להביא את כלל האמור בה. בתמצית אומר, כי המערער ביסס טענותיו על שניים: האחד, אין החפץ שנתפס עונה על הגדרת סכין בהתאם לקבוע בחוק; השני, כי תפיסת החפץ נעשתה בניגוד לחוק, בהתאם יש לשלול החפץ מלשמש כראיה במסגרת ההליך הפלילי.

בא כוח המערער נימק תוך הפניה לחוק ולפסיקה, מדוע בהתאם לגישתו אין לראות בחפץ שנתפס עם המערער כחפץ העונה להגדרת סכין בהתאם לחוק, שהינה " כלי בעל להב או כלי אחר שסוגל לדקור או לחתוך". כך בהתאם לחלופה הראשונה אין החפץ שנתפס כולל להב, בעוד שבהתאם לחלופה השנייה אין המדובר בכלי שסוגל לדקור או לחתוך. בעניין זה הדגיש בא כוח המערער כי החוק נקב במילה " סוגל" על מנת להבהיר כי הכלי הינו מטבע בריאתו ויצירתו נועד לחיתוך או לדקירה או שהוכשר במיוחד לשם כך, זאת להבדיל מ" מ סוגל" שהינו בעל יכולת או בכוחו להביא לדקירה או לחתך. בעוד שהחפץ שנתפס עם המערער איננו עונה על הגדרות אלו. בעניין זה  הובהר, כי אף שהמדובר בטענות חדשות שלא נטענו בבית משפט קמא הרי שהמדובר בטענות המבוססת על חומר ראייתי שאין עליו חולק, שהינו בעיקר החפץ שנתפס.

בנוסף נטען, כי המערער לא היה מודע כלל, לכך שהוא החזיק בסכין, ולא ידע שהחפץ הינו סכין. אף מעבר לכך, נטען שאף אם המדובר הוא בסכין, הרי שבמקרה זה המדובר הוא באולר לכל היותר, ובמקרה זה נטל ההוכחה לשימוש הבלתי חוקי הינו על התביעה, עת שעליה להוכיח כי ההחזקה בנכס הינה לא חוקית.

בא כוח המערער הוסיף, כי הימנעות המערער מלהעיד בבית המשפט קמא יש בה לחזק הראיות לחובתו אך לא להקים בסיס להרשעה, זאת בייחוד עת שהמערער הבהיר במסגרת הודעותיו המשטרתיות כי החפץ משמשו בפועל כתכשיט, ונועד לצורכי יופי. לגישת בא כוח המערער, על התביעה היה להוכיח כי המדובר בסכין בהתאם להגדרות בחוק וכן היה על בית המשפט קמא לבחון בהחלטתו אם החפץ עונה על הגדרת "סכין" כמשמעה בחוק. לגישת בא כוח המערער, במקרה מעין זה, אין מניעה שגם ערכאת הערעור תיתן דעתה לטיבו של החפץ והאם המדובר בסכין.

מעבר לכך, לגישת בא כוח המערער טעה בית המשפט קמא עת קיבל החפץ כראיה חרף כך שנתפס בניגוד לחוק. בא כוח המערער הבהיר כי ביצוע החיפוש ברכבו של המערער נעשה בצורה בלתי חוקית, שכן השוטרים ביצעו חיפוש ברכבו של המערער באופן אקראי ללא שהתעורר חשד ספציפי לביצועה של עבירה בת מעצר. משכך ובהתחשב בכך שהמדובר בראיה שהושגה בעקבות אותו חיפוש הרי שהיה מקום לפסול הראיה מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, זאת בדגש על הערך של הוגנות ההליך הפלילי.

תמצית טיעוני המשיבה

המשיבה ביקשה לדחות הערעור. כטענה מקדמית, נטען שיש לדחות הערעור בהתחשב בכך שהערעור נבנה בעיקרו על טענה שלא באה לידי ביטוי במסגרת ההליך בבית המשפט קמא. כך הובהר שהעובדה כי החפץ עונה על הגדרת "סכין" בהתאם לחוק, לא הייתה שנויה במחלוקת בבית המשפט קמא. מכאן שבחירת הנאשם ומרשו לערער על קביעה זו, יש בה להוות "קוו הגנה חדש", המשתווה לניהול ההליך מחדש, בעוד שהליך הערעור לא נועד להתמודד עם טענות משפטיות חדשות, אלא לבחון טענות שהועלו בערכאה הקודמת.

לגופו של עניין, טענה המשיבה כי החפץ שנתפס בידי המערער עונה על הגדרת "סכין". המשיבה הציגה החפץ והדגישה כי אין המדובר בחפץ שיכול לשמש כטבעת לצורך יופי אלא שהמדובר בדוקרן בצורה מובהקת, שנועד להביא לפגיעה. במקרה זה המדובר בסכין בהתאם לסיפא של ההגדרה לומר כי המדובר " בכלי אחר שסוגל לדקור או לחתוך" עת שהחפץ שנתפס יכול לדקור, מכאן כי המדובר בחפץ העונה על הגדרת סכין. עוד נטען  כי המערער לא העיד בבית המשפט קמא ולא הסביר את הימצאות החפץ עמו, במקרה זה אף שהודעותיו הוגשו בהסכמה, הרי שהמערער לא העיד כלל ולא ניתן לבחון באמצעות חקירה את טענת המערער לשימוש הכשר שנעשה בחפץ.

מעבר לכך הבהירה המשיבה, כי החיפוש שנערך ברכבו של המערער היה חיפוש כדין. זאת מאחר ודרישת החוק אינן מחייבת הימצאותו של חשד קונקרטי לביצוע עבירה קונקרטית, אלא מקום שהתגבש חשד כללי לביצוע עבירה, ניתן יהיה לבצע חיפוש, דברים אלו נכונים בייחוד עת שהנאשם נתן הסכמתו לעריכת החיפוש. לנוכח האמור כי המדובר בחיפוש שנערך כדין. המשיבה הוסיפה והתייחסה לדוקטרינת הפסלות הפסיקתית, והבהירה שאף מקרה והיה החיפוש לא חוקי, הרי שגם אז אין לפסול החפץ מלשמש כראיה, זאת לנוכח החומרה הרבה הנעוצה בתופעת הסכינאות והמסוכנות הרבה הטמונה בה כלפי כלל הציבור.